אומץ ומיקוד על חזון ערכי: על ההבדל בין מנהל ומנהיג

המנהיג יודע למנף באומץ את המכשולים בהם נתקל, לומד מהם, וממשיך ביתר שאת אל הגשמת חזונו. כל אדם הוא למעשה מנהיג בביתו פנימה, ויכול ומחויב לרכוש ממידת המנהיגות, הנתונה לו כמו כל מידה- לקנותה ולשפרה.

במאמרנו "ממהותה של מנהיגות: ערך הפרט כתנאי לאחדות הכלל, הצבענו על חשיבות ערך הפרט כחלק ממנהיגות בריאה וכתנאי לה ולאחדות הכלל.

תכונת מנהיגות נוספת נלמדת במעשה המרגלים ששלח משה לתור את הארץ. כל המרגלים היו אנשים בעלי שיעור קומה, ששימשו בתפקידים מנהיגותיים. הם היו נשיאים, ראשי ישראל ומנהיגיו של כל שבט, ולמרות זאת כשלו עשרה מתוך שנים עשר מהם במנהיגותם ובשליחותם.

בספרו "לפרקים", (ע"מ 507-508), מלמד בעל "שרידי אש", הרב יחיאל יעקב וינברג זצ"ל, (שהיה מתלמידי ישיבת סלובודקה שלפני המלחמה, ואחד מניצולי גטו ורשה), בשם הזוהר (זוהר לפרשת "שלח" קנ"ח א') את הסיבה לחטאם של המרגלים: "....אמרו אי ייעלון ישראל לארעא נתעבר אנן מלהוי רישין וימני משה רישין אחרינן, דהא אנן זכינן במדברא למהוי רישין, אבל בארעא לא נזכי". אם יעלו ישראל לארץ נפסיק מלהיות בראשם, וימנה משה ראשים אחרים, ואנו שזכינו במדבר להיות ראשים, לא נזכה לכך בארץ".

בהסתמך על קטע זה בזוהר, מסביר הרב וינברג:

"כן, הם (המרגלים) היו מנהלי עם מחוננים בעין זכה ובינה ישרה, ועל כן חטאתם כל כך גדולה היא. רשאים היו לנהל, להיות סוכנים ופקידים, אולם לא להנהיג.

רשאים היו לתפוס בהגה ולסובב את הכפים בזריזות ובבטחה בדרך קבועה להם מראש, לכוון את הרוח על פי מטרה מסוימה, זה היה תפקידם יצירתם, יכלתם. אולם לחתור לארצות חדשות מתוך התלהבות נפש, לשאת את נס הנצחון נגד אלפי איתנים בסערה ובמצוקה- לזה חסר היה לנפשם העוז ולאמונתם הבטחון.

חסר היה להם חותם האצילות אשר לרוח הקדש שלפני עינו קיימת היכולת המוחלטת אשר למטרה, האמון באלקים שאין לפניו נסיגה לאחור ואין דבר בגדר נמנע, מי שהעכוב משמש לו למקור כח חדש".

יוצא מדברי הרב ויינברג, שבשונה מהמנהל, שמכוון את הכלל בדרך שנקבעה לו מראש, מחויב המנהיג לדעת לעמוד מול עיכובים ומכשולים ולא להירתע מהם, אלא להשתמש בהם כמנוף שיעניק לו מקור כח חדש וזאת בשם אמונה ובטחון מוחלטים, ונאמנות רחבת מבט למציאות, או בשפה תורנית, דבקות בדרכי ה'- שכשם שאין לפניו ית' נסיגה לאחור, או דבר שהוא בגדר נמנע, כך יש למנהיג לדבוק במידה זו ולהשתדל לצלוח כל עיכוב באומץ ובבטחון.

כך עמד משה רבינו מול האומה החזקה והמתקדמת ביותר בעולם העתיק, כך פתח מתתיהו והנהיג עם בניו מרד בלתי אפשרי במעצמה היוונית הגדולה והאכזרית, כך מסרו את נפשם בכל דור ודור יחידים ורבים אל מול פני ה"בלתי אפשרי לכאורה", למול פני אכזריות טוטליטארית מסוגים שונים שהתנפצה ונעלמה בפני רועי עמנו הקטן, אנשיהם ומשפחותיהם.

מוסיף ומסביר הרב וינברג:

"דבורו של הזוה"ק מגלה לנו את הרז.... בשעה שנכנסו המרגלים לארץ הקדושה הרגישו ששם, במלכות החדשה, יבוא הקץ למשרת הנהגתם ולשלטון נשיאותם, וראה גם ראה, תאוות כבוד פעוטה ושארית אהבת עצמם לא פסו עוד מליבם..... ובלי יודעים כהתה עינם, כח אמונתם נשבר, להבת הגעגועים רפתה, לא בכל מאמצי כחם הם משתתפים עכשיו במפעל, וגם חפץ לא יחפצו בכל לבבם מה שהטילה עליהם שליחותם.

בשעה זו, (מלבד כלב בן יפונה ויהושע בן נון- אי"ל) הקשיים עולים ומתגברים בעיניהם והיו לענקים, רעיונות ארציים שמים כבלים למעוף נפשם.... חושבים הם על דבר עצמם ושוכחים את שליחותם... ...רק ותרנות על הנאה עצמית יכולה לתת לנו את אומץ הרוח הנחוץ למנהיג בישראל, זה שאינו רשאי להסיג אחור מפני כל קושי ומעצור, מי שצריך להיות עשוי לבלי חת ומבלי לנטות ימין ושמאל".

"מדת הוותרנות תתן לנו שפעת דברים הדרושים למנהיג בישראל.....אך (מנהיג) לא יצא ידי חובתו במדת סבלנות גרידא.... מוכרח הוא לחיות עמם ולהשתתף בשמחתם ובצערם בכאבם ובדאגתם. רק מי ששוכח עצמו בכל (אי"ל: היינו שמסוגל להתחשב באופן מלא בזולתו, ולהזדהות בצרכיו, בדרגתו, ובמצבו הנפשי והרגשי), יכול לקרוא את כתב הקדומים שבנשמותיהם של בני אדם אחרים..".

מנהיגותו של הרמב"ם: תפקידו של כל חכם

הרמב"ם מלמד שבמשלי הנבואה שבמקרא יש שתי דרכי הבנה עקרוניות: בדרך האחת ישנה בכל מילה במשל משמעות התורמת לכלל התמונה המתקבלת ממנו. בלימוד כזה יש להתעכב על משמעותה של כל מילה על מנת להבין את המשל ואת הנמשל לאשורו. בשנית ישנו רעיון המשל הכולל אך מבלי שכל מילה מוסיפה להבנת הנמשל.

אחת הדוגמאות הבולטות למשל מהסוג הראשון היא חלום יעקב. בהקדמה למורה נבוכים, ובחלק א, ט"ו, מלמדנו הרמב"ם זצ"ל שבחלום יעקב ישנם לפחות שבעה לימודים/עניינים שונים, המתכנסים בסופו של דבר לכדי אחדות אחת שממנה יכול המעיין ללמוד מוסר השכל חשוב הנוגע 1) לדרך שבה מתקדם החכם במעלות החכמה בכלל, ו-2) באשר לתפקידו המנהיגותי של חכם בפרט.

נזכיר כמה מהם בקצרה:

ראשית, ישנו סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. הסולם בדרגותיו מסמל עליה במעלות הידיעה והחכמה ובהתקרבות עולה והדרגתית אל חכמת ה' הניצב בראשו (ומיד נבאר). כותב הרמב"ם שעל הסולם "יעלה כל מי שיעלה, עד שישיג מי שעליו בהכרח, אחר שהוא עומד קיים בראש הסולם".

המלאכים העולים והיורדים הם נביאי ה', להם תפקיד הנותן אף לנו דוגמא לתפקידנו שלנו. וזו לשונו (שם): "מה טוב אמרו "עלים ויורדים"- העליה קודם הירידה, כי אחר העליה וההגעה אל מעלות ידועות (כלומר שניתן לדעתם, ולעלות אליהם שלב אחר שלב) מן הסולם, תהיה הירידה, עם כל הידע שפגש, "להנהגת אנשי הארץ ולימודם". כלומר, הנביא, וכל חכם העולה מעלה מעלה בדרגות החכמה, מחויב לרדת וללמד את שלמד לאנשים על מנת להעלותם.

הסולם מוצב (פועל סביל), היינו בכוונת מכוון, (וזאת לעומת "סולם ניצב"): "והנה סולם מֻצב ארצה וראשו מגיע השמימה...... ואחר כך נאמר "והנה ה' ניצב אליו". מסביר הרמב"ם שהמושג "נצב" או "יצב" משמש בכמה הקשרים משותפים בתנ"ך: יש פעמים שיהיה בענין "קימה והתיצבות" כגון "ותתצב אחותו מרחוק" (שעמדה ונשארה עומדת), או "יצאו נצבים" שבספר במדבר (יצאו ועמדו), ויש פעמים שיהיה בענין "קיום והתמדה": "לעולם ה' דברך ניצב בשמים" (תהילים קי"ט פ"ט)- כלומר קיים ומתמיד לעולם... ובאותה משמעות גם בסולם יעקב "והנה ה' ניצב עליו".

אומר הרמב"ם- "קיים עומד עליו", היינו שבראש הסולם, ישנה החכמה החשובה העמוקה והגדולה ביותר. לכן כאמור, עולים המלאכים ויורדים ולא יורדים ועולים. לאחר שעלו בדרגות הסולם, הם מחויבים לרדת חזרה בשלביו ע"מ לחזור עם עולים נוספים.

כל אדם הוא מנהיג בביתו

שיעורים אלה על מעלותיו ותכונותיו של מנהיג, לא באו אך כדי לספר לנו איך הם הגדולים היו, כי אם ובעיקר להדריכנו לחיינו אנו, בחזקת "אשר אנכי מצווך היום"- היום ממש.

תעודת חיינו כבעלי משפחה היא של מנהיגים בזעיר אנפין. כל אחד ואחת מאיתנו שכבר זכו, או מי שעוד יזכה ב"ה הוא למעשה מנהיג בביתו שלו, ובדרך הישר עליו לעזור ולהוביל אחרים לעבר מטרה משותפת, דרך משימת חייו, משימת החיים המשותפים שלו עם אשתו, או משימת החינוך שלו את ילדיו, תוך הנעתה של תנועה ערכית מתמדת, בתוכו, ובתוכם של הסובבים אותו.

בכדי לעמוד בתפקיד זה במשך עשרות שנים עד 120, על מנהיגי הבית, האיש ואשתו, ואם זכו כהורים, לסגל לעצמם תכונות של מנהיג יהודי אמיתי, כזה שמחפש באמת להבין את דבר ה' בכללותו, לשמור את מיקודו עליו, ולתרגל נאמנות לתהליך ארוך טווח הנפרט בסופו של דבר ליום יום. מנהיג הבית חייב להתאמן על היותו מנהיג, דרך מגוון המצבים והאתגרים שמזומנים לו בחייו, בחריצות, בסבלנות, בשיתוף, ובאומץ, ומתוך זיהוי והבנה שזוהי הקרקע בעלת הפוטנציאל הפורה והחשוב ביותר בחייו.

גם הישגים יהיו בתהליך זה, וגם מכשולים וקשיים. לכן יש לזכור, ש"כל עיכוב צריך להיות מקור של כח לעליה הבאה", כדברי הרב וינברג מעלה. זה יכול להיות רק בחריצות, בסבלנות, ומתוך זכרון שעל כל אחד ללמוד אט-אט ובסבלנות את נקודת המבט של השני להבינו ולרוממו בסבלנות, ואחר כך אי"ה בבוא העת, גם של ילדיהם.

כמו במדבר, כך גם בביתו, חייב אדם לזכור שכל אחד מבני הבית בין אם הם שנים ובין עם עשרה, הוא בעל שרש נשמה שונה מחברו, ושדווקא הקרבה הגדולה בתוספת דגש נכון יכולים לסייע לבנייתה של אחדות של איש אחד בלב אחד בתוך הבית בה כל אחד יוכל לממש את הפוטנציאל המיוחד שלו מתוך סביבה של תמיכה, חכמה, אהבה ופירגון.

[#19]